Muy triste

עצוב ועוד יותר עצוב שלא לומדים לקח. מדי יום מקפחים את חייהם בכבישים עוד ועוד אנשים, ילדים וטף. מדי יום נוספות לקרבנו עוד ועוד משפחות שכולות. מדי יום אנשים חסרי אחריות גורמים למותם של חפים מפשע. אולידי? אולי נלמד לקח? מה היה השבוע? הייתה הלוויה של סבתא ועוד הלוויה של אמא, ואח"כ קברו ילדה קטנה ולאחר מכן קברו תינוק עוד יותר קטן, וכולם מסביב בכו, ובכל ערוצי הטלביזיה גרמו לנו לבכות. אך מה היה למחרת?שוב נהגים חסרי אחריות, ושוב מתים חפים מפשע, ושוב הלוויות ושוב משפחות שכולות. הרי אנחנו כל-כך מתאמצים להביא ילדים לעולם ויש כאלה שמשלמים הון עבור האפשרות להיות הורים, וכל-כך מתאמצים לגדל אותם ולהשקיע בהםולטפח אותם: חוגים, צעצועים, טיולים ונופשים בחו"ל, לשם מה? כדי שאחרי 3 או 5 או 18 או 29 או 33 או 35 שנים נאבד אותם?
כל מי שממהר – צריך לחשוב האם לא שווה לו להתעכב דקות מעטות נוספות ובלבד שלא יאבד אתחייו או חלילה יפגע ויאמלל בני משפחות אחרות?
ר ג ע ! ס ב ל נ ו ת ! ה ת ח ש ב ו ק צ ת ב א ח ר י ם !

חבל להצטער לאחר מעשה, כמו שנאמר: "סוף מעשה במחשבה תחילה". מי מאיתנו לא מכיר את ההרגשה – הלוואישיכולתי לחזור שנייה לאחור, לו ידעתי שזה מה שיקרה הייתי מחכה קצת, נוהג אחרת באותה סיטואציה. אבל בחיים לא ניתנת לנו האפשרות לחזור לאחור, לא ניתן לשנות דברים לאחר מעשה. לכן, עלינו לחשוב מעט לפני מעשה: לא לבצע עבירתתנועה למרות שאנחנו מאד ממהרים. להתחשב בילד הקטן שרוצה לחצות את הכביש ולהאט לפני מעבר החצייה – למרות שאנחנו מאד ממהרים. כנהג צעיר, לא להיכנע לקריאות החברים באוטו "נו, סע כבר!" – למרות שאנחנו רוציםלהגיע מהר למסיבה או להרגיש את רמת האדרנלין עולה כשהאוטו נוסע במהירות מופרזת. שהרי את החיים של המתים אי אפשר להחזיר כמו גם את הדמעות הרבות שיזלגו כתוצאה מהתאונה הקטלנית.
בואו נתחשב בחיים, נשאף לחיים ונאפשרלאחרים לחיות. בואו נחנך את ילדינו לכבד את חבריהם, לדאוג לחבריהם: להמתין בשקט כשמישהו אחר מדבר, לקחת גם לחבר כשמחלקים משהו, לא לרמוס, להידחף ולדרוס כשרוצים להשיג משהו. כך הם ילמדו בעתיד לא להידחף למעגלתנועה או לצומת מבלי לתת זכות קדימה לרכב הנוסע בו, לא לסטות מהנתיב מבלי לסמן, ולא להידחף לפני מי ששומר מרחק מהרכב שלפניו.
בואו נכבד את שאיפות האחר לחיות, שהרי כל אחד שיש לו משפחה,...